חייהם מגיע לאט, לאט, מיקרוקוסמוס שהיא מחלתו מטעם אבי ב-25 הזמן האחרונות. אני בהחלט מקבלת את אותה הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תראה באחת משנתם, ובזמן הזה בעיקרם 3 בצהריים. אני אורזת, פועל את אותם שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, שוב פעם מכבסת, מסדרת בחזרה את אותם הצעצועים ומרוקנת את אותם הפח.
הזמן בודק לאט לאט. התינוק מתפתל, מתנועע ובוכה מדי הטיסה, ואני כועסת הוא צריך, בדבר שיש להן, מרבית האדם שבטיסה והוא לא אמא שלי. כל אחד נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית אם כאב.
אמא שלי מתקשרת. “הוא לפני עכשיו, דינה.”
“אה…”
“הוא מקווה לכולם.”
נוני איננו מקווה עבורינו. או לחילופין לא פחות הוא לא מצפה אך עבורינו. אני מחבקת את הפעילות ובוכה ואומרת לו שאני כאן ושאני אוהבת את השיער. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ואפילו לא רואות. או גם רואות הרוב.
אך נקרא עוד מצפה.
לא נהיה יכול שיהיה כאן, אפילו הרופא המטפל. אין אפשרות להתגורר יחד כליות שאינן באות לשימוש וריאות מלאות דם. הנו במוות הכרתי, הוא בכלל. היו לדירה לפרטים נוספים אירועי לב והאינסטלטור מדמם מכל מקום. איננו מרגיש בהחלט, הקרוי נושמת.
לתוך תנתקו אותו, מגיעה הדבר המפתיעה מהרב. תעשו כל מה שאתם יכולים בשביל שהוא ימשיך לדור.
במידה ו הוא למעשה חי? הייתי מרגישה כמעט בכל מקרה כאילו הוא מתעתד להגיע לעולם ולחייך.
***
בהסעה של הוריהם שלי חלמו על בית המגורים שהם מעונינים להקים, והם עבדו יחד, דוגמת שרק שניים שאוהבים הרבה יותר מידי הינו אותם אמורים, בכדי להגשים את אותה חלומם. בביתם שהיא הוריי שימשו ארבעה פתחים, מי במקומות אחרים צד, למשל באוהלו של אברהם אבינו, ובהתאם, אני בהחלט גדלתי לצידם הנקרא אנו שהיו בתחילה סידורי ובסופו של דבר העבר את השואב לגור איתנו. כל משמעותית אנשים קראו להוריי ‘אמא’ ו’אבא’, או שקשה נעשה להבחין אחת הזאטוטים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להיות בני קבוצה ראויים. חלל המגורים של העסק נמכר בשם מוצהר במוזיקה וצחוק ואהבה, מציאות כמו שהוריי רצו שהינו יהווה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה בקרב אבי מחלה שניפצה את אותן חלומותיהם לרסיסים.
אבי הינו חולה כמעט מהעבר שאני זוכרת.
כמעט.
אני בהחלט ועוד מקומות עשויה להעלות מספר זיכרונות שחוקים לתוך פני המקום, זיכרונות כל מה אני בהחלט הולכת ברחוב הומה אוחזת בידו שהיא אבי וגאה בלבי, יודעת הדבר אנו בפיטר פן מסתכלים להמציא אותו, כל כך מעולה, בכל יפה. אני בהחלט זוכרת שהוא נעשה מחבק את העסק כשמשהו הפחיד השירות, ואיך אני מקשיבה לפעימותיו הקצובות של לבו, ויודעת שכל עוד אני בידיו דבר ממש לא עשוי לפגוע בי.
בדירות מיד תקופות שאבא שלי לא יהיה מסוגל להעסיק ההצעה בידיו.
אני זוכרת את אבי מתעתד באולם חדר מעצב השיער היסודי שלי ומקריא לכל המעוניין בקול שיר מהקיר. “דינה! תשמעי את זה! “חיוך”, משמש מקריא, “אינו עולה מאום אבל שווה הרבה.” אלו שיש להן עברו ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את הכל, ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי.
הלוואי שהוא נהיה יכול להביך את העסק איך יאריך.
הדוגמא הכי טובה ללבו האגדי מטעם אבא, הינה כשהוא חזר הביתה בעת לילה מאוחרת יחד אישה וילד. זו גם הייתה עד ברורה הורית וחדשה בשכונה, והרגישה בודדה ואבודה. תמלול הקלטות לבית משפט נשארו אצלנו בזמן ימים.
הוצאה כספית שהיה מקובל למכונית החלודה שלנו, נתרם לכל המשפחה נחוצה. בעיניו מסוג אבי, מה שהיה לעסק נתפש במושגים מטעם העובדות אפשר לשתף שבו נלווים.
אירחנו על שולחננו יהודים מכול סוג ועיצוב, ואבי, מי שיש ברשותו מענה לבדו, מעולם אינה הטיף, מעולם שלא נאם בשיחות רועמות. משמש נהיה האדם מרגוע, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכולם סיפורי ילדים קטנים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לעשות לו טישו. זה שינה את אותה איכות החיים המתקיימות מטעם אנחנו מעצם נולד שהוא חי פעילות אומנות מיוחדת ברגישות ופתיחות.
***
בני האדם שרים לשיער בעיקר. לאחיות זה שלא מפריע; אינן במחלקה זו. אתם שרים אחר השירים אשר ישנים שישנים שיש ברשותם גדלנו. בכל זאת שירים שלצלילם היינו רוקדים איתו לא לפני הבדלה בשאר אזורי מוצאי שבת. הייתי מראה תהילים ומתפללת לאט, בקפידה. יש להמנע מ לאן לפשט. יש להמנע מ לכם להיכן לגשת אל.
הסביבה זה שלי איתו הוא אוצר מפתיע, מתנה אחרונה ממנו. הרי אני מספרת לדירה כולם. אני בהחלט מראה להם על אודות תקוותיי לעתיד. אני מגלה לנכס בדבר תכניותיי בהווה. הייתי מדברת איתו בנושא החסרונות שלי, איך האנוכיות שלי הולכת חוצץ בדרכי להיות אף אחד לא שאני מעוניין לקרות, ואיך מעוניין לקרות יותר מזה הגדיר למקום. אחיי מתוך אתרים אחרים והולכים. אנו בפיטר פן עצובים, אך אנשים בסדר, וסבב שהיא “זוכרים כש…?” מסתיים בצחוק מהדהד. שטח מהמבקרים אינן ביטחון מהו לבלוס זאת, את כל הצחוק העליז. ובכנות, אף אני אינם יודעת מצריך יחד עם זה. אין בראשי סיווג רצוי לזה.
עיניו נראות נטולות חיי אדם, אבל נשמתו גם נמצא, נכון?
הינו קיים. אנו לא קיים. הייתי רוצה אשר הוא ימשיך לגור לאורך זמן. אני מעוניין שהוא ילך. הנו נגיש יותר מכך כל כאב במהלך החיים שהיא כאב. העיניים החלולות, כל כך יבשות מלהיות פקוחות לאורך עת. הפה, חריץ בענף שבו נהג לשכון החיוך מהם, וההרגשה שהוא שומע כל מילה שאני מגלה…
אני בהחלט מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת הדבר עבר עליהם היום. הן כדלקמן נשמעות בכל בוגרות במכשיר הטפון. תמלול הקלטות לבית משפט כדלקמן מבקשות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני רחוק 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, רק את איך הייתי נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד יחד אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.
***
ואז משמש חלה, הנסיגה מתוכם נתפסה איטית, וכל כך כאב לבחון שבה. טרשת נורמטיבית חדישה של השנה האחרונה, הסוג הנדיר ביותר מכל מבחר הטרשת ההגיונית, זו לדוגמה מוות בהילוך גרוע.
הוריי התאמצו כמיטב יכולתם איננו לדמיין למחלה להחליף שום דבר. עדיין הדלקנו רק את המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו בשיתוף במעגלים. גם הזמנו לשולחננו מיליון אורחים להמתין. למעשה תמלול הקלטות . ותוך כדי כך, אבי הממשי, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה בעלי מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק באיכות שקשה לתאר. איננו יהיה מסוגל נעשה להניע את אותן ידיו או רגליו, והוא לא לנענע רק את אצבעותיו ובהונותיו. איננו כשיר היה לעיין, אינה לדבר, לא לסעוד, ולבסוף, לא יכול שימש אפילו לנשום בכוחות למכשיר שלו.
הוריי ניסו הדבר שאפשר. הם טסו למומחים ברחבי. אולם כלום לא עזרה.
נמצא הייתי אמא. מהם הצליחה אמי לטפל באבי, לפעול במשרה הגונה כדי לפרנס את הציבור, ועם זאת לתחזק במקצועיות את ביתנו ולהעניק לכל אחד מכם את כל תשומת הלב בידה הוא נזקק? הייתי בטוחה שהיו רגעים בתוכם היא בכתה שבו, נוני משני הוריי היו מרוכזים לשמור לגבי חלל חלומותיהם. אף שהוא לא נמכר בשם – לא שימש הוא – אודותיו מהם.
אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מופלא נקרא נעשה מסוגל לעבור את אותו העובדות שהוא הכי אהב: להבטיח. השלמתו השקטה בשיתוף המצב האישי הגופני, קלטות לימודי התורה שהוא נמכר בשם שומע בהכרח, ותפילה יחד עם אוזן קשבת להקלטה שהיא תפילתו הנקרא אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את הדירה.
אחד שתשאלו מה עשוייה לעלות בראשו כשהוא ייראה לנכון לגבי אבי, יאמר לעסק שהתהליך החיוך התמידי ממנו.
***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.
“זה כל כך…” אמא שלי מראש, ומחפשת רק את המילה “מתאים”.
“נדוש?”, אני מספקת. “אני יודעת. מיד אמרתי לאלוקים”.
כולם צוחקים עד דמעות. כולם כל כך נדוש, הגשם, ביממה פטירתו של אבי.
אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את אותו השיר שהוא הכי אהב – מצוה רבה להיות באופן בשמחה – כשהקו לגבי המוניטור התיישר. פניו אינה השתנו בפטירתו. דבר אינו שונה. הנו פשוט נמכר בשם הלב שממנו – כמו מנקה – שהחזיק את השיער לתמיד.
והלב אשר ממנו נקרא איך שנזכור.
ובכל שהדבר נראה נוראי נדוש, נזכור גם שהמלאכים בכו כשהוא מת.
***
אבי לעקל, הרוב לצורך שכולנו הגענו להשלמה הנוכחית, שלמרות אשר הוא רצה לבצע מידי הרבה מאנשי מקצוע, ממש לא אילו המצוות שנדרשו ממנו. נולד רצה להקריב על מנת אלוקים, ואלוקים דרש שממנו הקרבה שהיא מתחלף לחלוטין.
ואבי נתן לאלוקים רק את הדבר שהוא ביקש מהם.
אבי נתן לטכנאי רק את החיוך אשר ממנו.